<h1>כל בו סימן קכ"ז בשם התשב"ץ</h1>
<h2>דף ט.</h2>
דין המשכיר את חברו צריך לפרעו במעות או בדבר אכילה. וכתב הר"ף שאם אין מעות לשוכר לא יפטר בנתינת שוה כסף דלא אמרי' בשכירות שוה כסף ככסף אלא צריך לטרוח ולמכור מעניניו לפרוע מעות לשכיר.
<h2>דף כז:</h2>
דין למעבד דינא לנפשיה קיימ' לן כרב נחמן דאפי' היכא דליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. אמנם אומר אני דוקא בחפץ המכיר שהוא שלו רשאי אני ליכנס בבית חבירי המחזיק ספרי או בגדי וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואין פורעו אינו רשאי למשכנו כדתנן פרק המקבל [קי"ג ע"א].
<h2>דף ע.</h2>
דין מי שעשה מורשה חברו לתבוע שום תביעה צריך שיאמר לו בפני עדים אם ירא שידחה אותו בעל דינו כל מה שיטעון פלוני עלי אומר אני שלא היו דברים מעולם. דין וששאלת אם ראובן הרשאתו ביד שמעון לתבוע את לוי עליו נראה שאינו יכול לדחותו אלא הוא בעצמו ירד עמו לדין ואם יתחייב לו ממון או שבועה לא יעשה צווי ב"ד עד שיעשה לו ראובן דין כמו כן ובמקומו.
<h2>דף פז.</h2>
דין על מעות שנתן ראובן ליד אשת שמעון ותובע אותו והוא אומר שכן הוא כדבריו אך לא באו לידו. ישבע שמעון שכן הוא כדבריו שאין לו משל ראובן כלום ושלא (הזיקו כלל) [נתנה לו אשתו] ויפטר.
<h2>דף צב.</h2>
דין ולקוץ אילן שמזיק את הבית מותר כדאית' פרק החובל שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי למחר אייתי ליה מקוריהו כלומר הביא משרשם ועקר אותם. וכן איתא לשם אם היה מעולה בדמים מותר אלמא מותר לקוץ אפי' נושא פרי.
<h2>דף קב.</h2>
דין מי שמלוה במחצי' שכר לחברו יכול ליקח משכונות ממנו בעבור כל הקרן ויתרה בו שלא (לקח) [ילוה] לקח כ"א על המשכונות ואם הלוה (מפסיד הוא והפסדה) [ושנה והפסיד ההפסד] יהא שלו.
<h2>דף קב:</h2>
ואינו יכול למכו' לא בגדי אשתו ולא בגדי בניו ולא למשכנם כדאיתא בבבא קמא פ' הגוזל [ק"ב ע"ב] אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו מדקאמר אין לו משמ' שאין [לו] בשום ענין.
<h2>דף קד:</h2>
דין להר"מ מספר הרי"ף ז"ל מי ששולח מעות לחברו על ידי אחר צריך לכתוב לו בכתב ידו ואז יוכל לשלחם וכן פסק הרי"ף ז"ל דהכי נהיגי תגרי. אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח המעות בשביל כך ואם שלחם ונאבדו על השולח חייב לפרוע ואפילו בכתב ידו צריך שיאמר בכתב ידו תן לזה ותפטר.
דין אדם שנתן מעות או חפץ לחבירו לשמור אף על גב שיש בפר' הגוזל אין שולחין מעות בדיוקני כלומ' על ידי כת' הרי"ף פסק שיכול לשלוח [פקדון] על ידי כתב ידו דהכי נהגי תגרי. ודוקא כתב ידו אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח לו המעות על ידו ואם שלח על ידו ונאבדו השולח חייב לפרוע. ודוקא כשכתב תן לזה ותפטר.
<h2>דף קיב:</h2>
דין אדם שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן. וכן משמע בהגוזל בתרא דאיתא התם וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה. פירוש ללוה (כיון) [כדי] שידע שהחליטו לו נכסיו ולכך אמר פרעתי אינו נאמן. אבל פסק דין כותבין (כל היום) שלא מדעתו של לוה לכך אם אמר פרעתי נאמן. והר"ף ז"ל הגיה ודוקא כשאין לו בידו פסק דין אבל אם יש לו למלוה פסק דין (שטר) בידו אינו נאמן לומר לו פרעתי משום דא"ל שטרא בידי מאי בעי דלא גרע ממלוה בשטר דאין נאמן לומר פרעתי.
דין אדם קורא לחבירו לדין וחבירו מסרב לירד עמו לדין או לעשות לו צווי ב"ד שעל הנתבע לפרוע כל הוצאות שהוציא מיום שכתבו עליו סרבנות. או אם הנתבע אלם כל כך שאין בית דין רשאין לכתוב לתובע סרבנות מכל מקום חייב לפרוע לו יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר רבנים גזומים כמו אם לא תעשה לפלוני כך נכתוב עליך מרורות. ומביא ראיה מפרק הגוזל בתרא שליחא דב"ד מהימן כבתרי וה"מ לאזמוני אבל למכתב עליה פתיחא לא משום דבעי למיתב אגר פתיחא אלמא [אע"ג] שקשה לו כשכותבין עליו סרבנות כי (היינו) [היא] עניני נדוי. ואף על פי כן צריך לפרוע השכר כיון שלא רצה לעשו' צווי בית דין בענין אחר. אבל כמו כן צריך לפרוע לתובע יציאותיו שיוציא על פי בית דין מאותו יום שלא רצה לעשות צווי בית דין. והר"ף ז"ל הגיה מיהו לא ראינו שום (חיוב בזה היציאה) [מעשה בזה לחייב שום יציאה].
<h2>דף קיח.</h2>
דין ראובן שטען לשמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב איני יודע פטור מן הדין מן הכל ואפילו בלא שבועה לפי שהוא טוען טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. והר"ף ז"ל כתב טעות סופר יש בפנים כי מה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא היינו דוקא כשהתובע טוען שמא, אבל הכא שהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. ופרש"י בשבועה שאינו יודע. ומיהו הכא אין לחוש (מידי) דהוי על (הלוה) [הלואת] אשתו.
